אני צריך לצאת מהריבוע

אני צריך לצאת מהריבוע שלי. ריבועה מנותקת שמסרבת להתפוצץ. עשויה חומר אלסטי לסטי. הבועה שלי מכילה את כל הטוב והמושלם בעולם אוטופי. עולם של יופי טופי. עולם של הבנה, סבלנות, סובלנות ואהבת לרעך כמוך. עולם שבו אדם לאדם אדם. עולם שכולם הולכים על הקווים. עולם שבו לכל אחד יש את הריבוע שלו. עולם שהחוקים לא ניתנים לכיפוף. עולם שיש נכון ולא נכון מוחלט. עולם של ריבועים בתוך ריבועים בתוך ריבועים. בעולם שלי אין עיגולים.

ואז אני חושב. לצאת מהריבועה שלי. לפוצץ אותה. לקרוע אותה לגזרים. לחתוך אותה באגרסיביות. לשרוף אותה עד שתהפוך שחורה. 

אני מרובע. אני הולך בקווים ישרים מדי. מה עם לחרוט קעקוע. לנקב לעגיל. לעשן סם. להשתכר כלוט. לרקוד עירום ברחוב. לדבר לעצמי בקול רם. להתחפשן. לעשות מה שבזין שלי.

ואז אני חושב. אני הופך להיות האנטיתזה של הריבועה שלי. אני כועס. אני מתעצבן. אני זועם. רותח. מזלזל. שונא. רושף אש. מתמרמר. וכל זה בגלל אנשים שחיים בעיגול. כשבעצם, אני רוצה להיות בדיוק כמותם. אני מנסה לשייף את הקצוות אך זה בלתי אפשרי. אני יודע שגם אני צריך את העיגול שלי. 

ואז אני חושב.