כולם מחפשים אוזן קשבת. אם אצל הספרית, נהג המונית, המאמנת, הברמן, המעסה או השליח. ישראלים אוהבים לדבר ולשטח בפני זרים את הצרות שלהם. השאלה "מה שלומך?" כבר מזמן לא זוכה לתשובה קורקטית של "טוב, תודה". פתאום כולם מחפשים מישהו שיקשיב להם. גם אם הם לא פסיכולוגים. או מכרים. שני תשדירי רדיו: בחורה 1: מי היה מאמין שאחרי 5 שנים הוא פשוט יעזוב, כאילו כלום? אני לא מבינה מה עובר עליו! כאילו, את קולטת שאנחנו גרים יחד כבר איזה שנתיים ופתאום אני חוזרת הביתה ומגלה שהוא עזב. המסכן הזה השאיר לי פתק. פתק!! אחרי 5 שנים! מה, אתה דפוק?!? נראה לי שאני דפוקה שעוד חשבתי שהוא הולך להציע לי בקרוב. בן זונה כזה ! בחורה 2: טוב, מאמי, תבואי שבוע הבא נעשה לך גם פן עלי. קריין: פסיכולוגים בשירות הציבורי. מקשיבים - לא רק שומעים. בחור 1: אתה יודע אלי, קצת נשבר לי מהרווקות. יכול להבין אותי? כאילו, עכשיו אני חוזר הביתה לדירה ריקה. אפ'חד לא מחכה לי שם. וזה לא שלא ניסיתי, או הו, כמה ניסיתי. למצוא פה מישהי נורמלית בעיר הזו זה לא נורמלי, תאמין לי. כולן לחוצות חתונה כבר בדייט שני. כאילו, גברת, תני לי רגע להכיר אותך. מה הפאניקה? אתה יודע, אני תוהה אם לא כדאי לי כבר להישאר רווק וזהו. מה אני צריך את כל החרא הזה בעצם? בחור 2: טוב כפרע, הגענו לארלוזורוב. יאללה, תביא לי רק 20 שקל קריין: פסיכולוגים בשירות הציבורי. מקשיבים - לא רק שומעים.